<h1>פי' הרשב"ץ — ברכות</h1>
<h2>דף ט:</h2>
מתני' פ"ק דשבת לא ישב אדם לפני הספר, כלומר להסתפר שער ראשו. סמוך למנחה, ובגמרא שקיל וטרי האי מנחה אי גדולה אי קטנה וכמו שנפרש בסמוך בס"ד. ואע"ג דהאי מתני' גבי מילי דשבת תני לה בכלהו יומי אסירי והאי דתני לה התם משום דדמיא ללא יצא החייט במחטו ערב שבת סמוך לחשיכה דקתני התם. ולא יכנס אדם, סמוך למנחה, לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון, וטעמא דכלהו שמא ימשוך עד שיעבור זמן תפילה. ואם התחילו, אחת מכל אלה. אין מפסיקין, אלא יגמרו ויתפללו. ומיהו דוקא בדאיכא שהות ביום להתפלל אחר מכאן, וראיה לדבר מדאמרינן בגמרא במנחה לא שכיחא שכרות, אלמא דאי שכיחא מפסיקין. ובפרק לולב הגזול (ל"ח א') מוקמינן מתניתין דהכא בדאיכא שהות ביום, דאקשינן על מתניתין דהתם דתנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו, כלומר שאם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודה וליטול לולב, ורמינן עלה ממתניתין דהכא דתנן ואם התחילו אין מפסיקין, ופרקינן הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום, פי' דההיא דבפ' לולב הגזול מיירי בדליכא שהות ביום אחר סעודתו ליטול לולב ומשו"ה מפסיק והא דהכא מיירי בדאיכא שהות ביום לאכול ולהתפלל ומשום הכי אינו מפסיק. ואע"ג דהתחילו משהגיע [זמן] המנחה שהתחילו באיסור קתני דאין מפסיקין, דאי דווקא התחילו קודם שהגיע זמן קאמר מאי קא פריך התם פ' לולב הגזול ממתניתין דהכא לימא ליה שאני הכא דהתחיל באיסור, שהרי משעת הנץ החמה הוא זמן נטילה והוא ישב על שולחנו ומשום הכי מפסיק, וההיא דשבת בדהתחיל מקמי זמן מנחה ומשו"ה אין מפסיק, ומדלא שאני ליה הכי משמע דאפילו התחיל לאחר שהגיע זמן תפלה אינו מפסיק. וכן משמע הכא דאמרינן בגמרא [דלמ"ד] תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטריחינן ליה ופרכינן ולמ"ד חובה מטריחינן ליה והא תפלת מנחה חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין, אלמא כי תנן אם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו משיגיע זמן תפלה קאמר דומיא דערבית דאיירי בשהגיע זמנה דאי לא מאי פריך.
ומפסיקין לק"ש, פי' משום דאית' מדאורייתא, אע"ג דאיכא שהות ביום, דהא אי ליכא שהות ביום אפילו לתפלה מפסיקין כדכתיבנא. (והא) [דהא] דאמרי' בתפלה דאין מפסיקין בדאיכא שהות ביום היא ואפילו הכי קת' מפסיקין לקרית שמע. [ו]אע"ג דנטילת לולב דאורייתא מוקמינן מתניתין דבפ' לולב הגזול בדליכא שהות ביום ואמאי דחקי' בהכי והא בדאורייתא אפילו איכא שהות ביום מפסיקין כדאמרינן הכי בק"ש, משום הכי אוקימנא הכי משום דביום טוב שני עסיקינן דהיינו חולו של מועד (של) [ש]נטילת לולב היא מדרבנן. והכי דייקי לה התם בגמרא, דאי ביום טוב ראשון דאורייתא היכי קתני מי שבא בדרך, ומשום דבי"ט שני דרבנן קתני משום הכי אצטריך לאוקמ' בדליכא שהות ביום. ואפילו בדאורייתא אינו מפסיק אפילו בדאיכא שהות ביום אלא היכא דאתחיל בתר דמטא זמן חיוביה וקרוב לו חצי שעה, כסמוך למנחה שהוא חצי שעה קודם זמן המנחה, אבל אי התחיל מקמי זמן חיוביה אין מפסיק כל היכא דאיכא שהות ביום. וראיה לדבר דהא קדוש היום דאורייתא הוא, כדאמרינן פ' מי שמתו (ברכות כ' ב') נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, ואע"ג דבמס' נזיר משמע דמדרבנן הוא דתניא התם (ג' ב') לאסור יין מצוה כיין הרשות ואמרינן עלה אי קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא, פי' בתמיה כלומר דמדרבנן הוא, היינו לומר דעל היין הוי מדרבנן אבל קדוש עצמו הוי דאורייתא כדמוכח ההיא דפ' מי שמתו, ואפי"ה תני פ' ערבי פסחים (ק' א') במי שהתחיל לאכול מבעוד יום מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה ר' יוסי [אומר] אין מפסיקין [כלומר] אלא גומר סעודתו ואח"כ מקדש, והא ר' יוסי לא פליג אמתניתין דמפסיקין לק"ש ואפי"ה אמר התם דאין מפסיקין, והיינו טעמא משום דאתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה טובא, ואע"ג דאסיקנא התם (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש, התם היינו טעמא משום דקדוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתקין אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אינו מפסיק כל היכא דאיכא שהות.
ואין מפסיקין לתפלה, בגמ' (י"א א') פריך הא (ד)תניא ליה רישא ואוקימ' סופא אתאן לדברי תורה. וכתב הר"ז הלוי ז"ל דאע"ג דאין מפסיקין ברישא בדאיכא שהות ביום הוא, וכדכתיבנא לעיל, אין מפסיקין דאתאן לדברי תורה אפילו בשאין שהות קאמר דלדברי תורה אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי כשם שהיו עושין בעבור שהיו עוקרין את הכל מפני חשוב העבור, ודוקא בחברים כגון ר' שמעון בן יוחאי, והיינו דקא"ר יוחנן לא שאנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה, ואי בדאיכא שהות כגון אנו למה מפסיקין וכי אסור לעסוק בתורה קודם שיתפלל, אלא ודאי כדכתיבנא. נמצא פסקן של דברים דבמידי דלא מחייב ביה אלא מדרבנן, כתפלה ולולב מי"ט ראשון ואילך, אפילו התחיל לבתר דמטא זמן חיוביה דלכתחילה אין לו להתחיל אפי"ה כי איכא שהות ביום אינו מפסיק ואי ליכא שהות ביום מפסיק. ובמידי דמיחייב ביה מדאורייתא כק"ש אם התחיל לבתר דמטא זמן חיוביה אפילו איכא שהות ביום מפסיק, ואי אתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה אי איכא שהות ביום אינו מפסיק. וחברים שתורתן אומנותן כרשב"י אפילו ליכא שהות ביום אין מפסיקין לתפלה.
והא דאשמעינן תנא הכי בתפלת מנחה ולא בשאר תפלות, איכא למימר משום דאיירי בלא יצא החיט במחטו ערב [שבת] סמוך לחשיכה דשעת מנחה היא משום הכי נקט תפלת המנחה אבל ה"ה לתפלת ערבית אע"ג דרויח זימנה טובא, ואדרבא היא הנותנת להחמיר עליו דכיון דכוליה ליליא זימנה הוא לא מירתת כדאי' בגמרא, וה"ה נמי לתפלת השחר.
כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו האי סמוך למנחה אסיקנא סמוך למנחה גדולה, כלומר דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, כדאיתא בפרקין (ברכות כ"ו ב'), וסמוך לה חצי שעה דהיינו מתחלת שבע. ואפי' בתספורת דידן, שאין שוהין בו כל כך כתספורת בן אלעשה שהיה מסתפר בענין הזה שהיה ראשו של שער זה בצד עקרו של זה והיה צריך שהות גדול. ולכתחלה אמאי לא גזרה שמא ישבר הזוג, זוג של מספרים ויהא צריך לחזור אחר זוג אחר. ולא למרחץ אפילו להזיע בעלמא, שהוא דבר מועט. ולכתחלה אמאי לא גזרה שמא יתעלפה, שכן חלושי הלב מתעלפין במרחץ. ולא לבורסקי אפילו לעיוני בעלמא, שאין כוונתו לעמוד שם אלא מעט מזער אפי"ה אסור עד שיתפלל. ולכתחלה אמאי לא דילמא חזי פסידא בזביניה ומיטריד, כלומר שמא נתקלקלו העורות בתוכה ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל. ולא לאכול אפילו בסעודה קטנה ולכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאימשוכי, וימשך אחרי סעודתו וישתכר ויעבור זמן תפלה. ולא לדון אפילו לגמר דין, שכבר נשאו ונתנו בדבר והסכימו מי הוא הזכאי ומי הוא החייב ואפי"ה דליכא למימר אלא איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אסור עד שיתפלל. ולכתחלה אמאי לא דילמא חזי טענתא וסתר דינא, שיסתרו מה שפסקו ויחזרו להיות תחילת דין. זאת היא שיטתו של הרי"ף ז"ל, ונמצא שקודם מנחה גדולה אפי' סעודה קטנה אסירא.
אבל בתוספות אינם סוברים כן משום דבגמרא איכא לישנא אחרינא מקמי האי לישנא והוא לישנא דגמרא, והאי לישנא דאיתי הרי"ף ז"ל הוא לישנא בתרא ואמר ליה רב אחא בר יעקב, ולישנא דגמרא הכי הוא דהאי תספורת דאסרי במתני' דוקא בתספורת בן אלעשה ומרחץ לכולה מילתא דמרחץ ובורסקי לבורסקי גדולה ולאכול סעודה גדולה ולדון תחלת דין, אבל בתספורת דידן ומרחץ להזיע בעלמא ובורסקי לעיוני בעלמא ולאכול סעודה קטנה ולדון בגמר דין כל הני סמוך למנחה גדולה שרו ולא אסירי אלא סמוך למנחה קטנה. וכיון דהאי לישנא לישנא דגמרא הוא פסקו התוספות כן. הילכך סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה אסירא ואם התחילו אין מפסיקין, אבל סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה שריא. ורבינו יהודה בשם רבינו יצחק ז"ל כתב שאפילו סמוך למנחה קטנה שריא. אבל רבינו ברוך ז"ל סובר דאסירא. ולא עוד אלא אפילו התחילו באיסור [מפסיקין] אע"ג דאיכא שהות ביום, והראיה מדמתמהינ' בגמרא אי סמוך למנחה קטנה קאמר היכי קתני ואם התחילו אין מפסיקין לימא תהוי תיובתיה דר' יהושוע בן לוי דאריב"ל כיון שהגיע זמן המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה, אלמא סבירא ליה לתלמודא דכיון שהתחילו אחר המנחה קטנה מפסיקין, ואע"ג דלא מתמה תלמודא הכי אלא מדריב"ל והא דריב"ל אידחיא לה הכא כדכתיבנא לעיל אפי"ה כיון דמסיק סתמא דתלמודא הכי משמע דדוקא לטעום הוא דלא קימא לן כותיה אבל קבע סעודתו אפסוקי נמי מפסיק. ונמצא דסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה אסירא ואם התחילו אין מפסיקין, וסעודה קטנה שריא, אבל סמוך למנחה קטנה אפילו סעודה קטנה אסירא ואם התחילו מפסיקין.
ואין כן דעת הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל שהוא סובר דכיון דאי לאו מדריב"ל הוה מוקמי' מתני' בסמוך למנחה קטנה ודריב"ל אידחיא לה בדוכתה נקיטינן מתניתין כפשטה בסמוך למנחה קטנה דאין מתחילין אפילו סעודה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין, הא במנחה גדולה אפילו סעודה גדולה שריא. ודברי התוספות נראין לי עיקר לאסור סעודה גדולה במנחה גדולה כלישנא דגמרא, שכן נהגו הגאונים ז"ל לפסוק וכמו שכתב הרי"ף ז"ל פ' ערבי פסחים [סי' תשצ"ה], ולא איכפת לן בלישנא בתרא [אלא] כי הוו תרויהו לישני דגמרא, אבל אי לישנא קמא הוי דגמרא ולישנא בתרא הוי דאמורא נקטינן לישנא דגמרא ושבקינן לישנא דאמורא. וכל שכן דבדרבנן אין להחמיר כל כך. אבל במה שכתבו דבמנחה קטנה סעודה קטנה אסירא ואפילו התחילו (אין) מפסיקין אין נראה טעמם בזה כיון דאידחיא הא דריב"ל, הלכך במנחה גדולה סעודה גדולה אסירא קטנה שריא וכן במנחה קטנה, אבל מ"מ אע"ג דאידחיא לה הא דר' יהושוע בן לוי הכא כיון דתלמודא אוקי למתני' במנחה גדולה ולא אוקמה במנחה קטנה לא מוקמינן לה אנן הכי מדנפשין וכמו שסובר הר"ז הלוי ז"ל. כנ"ל. וסעודה גדולה יש מפרשים דבשל כל אדם משערינן, אבל בתוספות פי' דסעודה גדולה היינו סעודת אירוסין ונשואין שאוכלין הרבה בני אדם יחד ואתי לאמשוכי טפי אבל סעודת כל אדם אפילו סעודת שבתות וימים טובים סעודה קטנה. והפורש מהם כפורש מחיים.
מאימתי התחלת תספורת, דנימא שוב אין מפסיקין כדתנן ואם התחילו אין מפסיקין. א"ר אבין משיניח מעפרת של ספרים על ברכיו, מעפרת סודר ונותנו על ברכיו שלא יפול השער בבגדו. [ומאימתי התחלת מרחץ אמר רבי אבין] משיערה מעפרתו ממנו, סודרו והוא ראשון להפשטת בגדים. ומאמתי התחלת בורסקי א"ר אבין משיקשור בין כתפיו, את בתי זרועותיו כדרך האומנין. ומאימתי התחלת אכילה (אל) רב [אמר] משיטול ידיו ור' חנינא אמר משיתיר חגורו ולא פליגי הא לן והא להו, בני בבל היו חוגרין עצמן בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירו ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן. בודאי דהתרת חגורה קודם נטילת ידים היא, דאי לאחר נטילת ידים האיך אפשר לומר דלא הוי התחלה אחר נטילת ידים עד שיתיר חגורו, ועוד דהא בעינן תכף לנט"י ברכה (ברכות נ"ב ב') אלא ודאי כדכתיבנא.
אמר זעירי הני חברין בבלאי (וכו') למ"ד, בפרקין (ברכות כ"ז ב'). תפלת ערבית רשות כיון דשרא המייניה לא מטריחינן ליה, להפסיק אלא יגמור ואח"כ יתפלל. ולמ"ד חובה מטריחינן ליה, פירוש בתמיהה. והא תפלת המנחה דחובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין וא"ר חנינא משיתיר חגורו, התם לא שכיח שכרות, אין דרך להשתכר מבעוד יום לפיכך יגמור ויתפלל. הכא שכיחא שכרות, שהן עשויין להשתכר בסעודתן ולמ"ד חובה מפסיקין ליה דודאי יבא לידי פשיעה שלא יתפלל. א"נ במנחה כיון דקביע ליה זמן מירתת ולא אתי למפשע, שמתירא שמא יעבור הזמן ולא אתי לאשתכורי אבל בתפלת ערבית שזמנה כל הלילה לא ישים אל לבו וימשך אחר שולחנו או ישתכר לפיכך מחייבין ליה לאפסוקי למאן דס"ל דתפלת ערבית חובה. וקשיא לי דאלו הכא אמרינן דבמנחה לא שכיחא שכרות ואלו בגמרא תענית בפ' בשלשה פרקים (כ"ו ב') אמרינן דבמנחה לא פרסי כהני ידיהו משום דבמנחה שכיחא שכרות. וניחא לי דכי אמרינן התם דבמנחה שכיחא שכרות היינו שתיית רביעית יין הפוסל לנשיאות כפים, והכא הכי אמרי דלא שכיחי אינשי לאימשוכי בסעודתיהו ולמשוך ביין את בשרם כדי להתבטל מתפלה אלא בלילה. ויש בתלמוד כמה לשונות שנאמרין במקומות מתחלפים במשמעותן, כגון הא דאמרינן ביבמות (י"ז ב' וש"נ) יבום בנחלה תלא רחמנא, כלומר דבעינן אחים מן האב שהן מיוחדין בנחלה, ובמקום אחר (שם מ' א') אמרו אטו יבום בנחלה תלא רחמנא, ורוצה לומר דבין יש שם נכסים בין אין שם נכסים יש יבום, והרי זה הלשון נאמר בהתחלפות וכן יש אחרים. וכתב הרי"ף ז"ל והאידנא נהוג בתפילת ערבית מנהג חובה ואע"ג דשרא המייניה מטריחינן ליה. וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא שרא המייניה אבל התחילו לאכול ממש אינו מפסיק אע"ג דשוויוה חובה, מיהו לק"ש שהיא מדאורייתא [מפסיקין] כדכתיבנא במתניתין. וכתב ז"ל בשם רבו הרב ר' יונה ז"ל דעביד הכי קורא אותה בלא ברכותיה ואח"כ גומר סעודתו וקורא אותה בברכותיה ומתפלל.
<h2>דף י.</h2>
בגמ' פרכינן טריחותא למיסר המייניה וצלי ועוד ליקום הכי ומצלי, ומשנינן משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל, כלומר התנאה לפניו. ומיהא שמעינן דאפילו מי שלובש מכנסים שאין לבו רואה את הערוה אסור להתפלל בלא חגורה משום הכון. מיהו דוקא לענין תפלה דהיינו י"ח אבל שאר ברכות שריין בלא חגורה דהא חברין בבלאי הוו שרו המייניהו ומברכין המוציא וברכת המזון. וכבר כתבתי זה בפרקין [ברכות כ"ד א'].
רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי, (ו)נותן אנפלאות חשובין ברגליו ובלע"ז קלצונ"ש. אמר הכון לקראת אלהיך ישראל, כלומר התנאה לפניו. וכתב הרמב"ם ז"ל (ה"ת פ"ה ה"ה) לא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך המקום שלא יעמדו לפני גדולים אלא בבתי הרגלים. כתב כן מפני שבארצות ישמעאלים מתפללין יחפים ותלה הדבר במנהג לעמוד לפני המלכים. רבה שאדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה, פי' היה משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב, ופכר ידיה, חובק את ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו. (אבל רבא) [א"ר אשי] חזינא ליה לרב כהנא כי איכא רתחא בעלמא פכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה וכי ליכא רתחא מציין נפשיה ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. רבה אשכחיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותא אמר ליה מניחין חיי עולם, כלומר תורה, ועוסקין בחיי שעה, תפלה ששואל בה צרכיו בעולם הזה רפואה ומזונות ושלום. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא וקא גריס מטא עידן צלויי הוה קא מסרהב, פי' ממהר לעמוד, קרי עליה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו [תועבה. ודוקא מי שתורתו אומנותו], וכן כתבתי למעלה.
מאימתי התחלת דין רב המנונא ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינין וח"א משיתחילו בעלי דינין. דיינין מתעטפין בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה ושלא יפנה ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהן, ולא פליגי הא דעסקי ואתו בדינא, בדין אחר שכבר הם מעוטפים וכשנגמר אותו הדין בא לפניהם דין אחר סמוך למנחה הויא התחלתן משיפתחו בעלי הדין בטענותיהן, דהכא ליכא למימר משיתעטפו. והא דלא עסקי ואתו בדינא, עד השתא הויא התחלתן משיתעטפו הדיינין.
<h2>דף כג.</h2>
(ברכות נ"ג ב') אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא [תנא] והתקדשתם אלו מים ראשונים. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ו א') ומייתי לה בהלכות לקמן אין נטילת (מים) [ידים] לחולין מן התורה אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה, ואמרינן מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים וכו', לימא ליה מוהתקדשתם. ותירץ הוא ז"ל דוהתקדשתם ליתיה אלא למברך המוציא בלחוד ומשום כבוד ברכה, דומיא דוהייתם קדושים אלו מים אחרונים וכמו שנפרש בס"ד, אבל קרא דר' אלעזר בן ערך איתיה לכל אוכל ואע"פ ששומע ברכה מפי אחרים. א"נ משום הכי אייתי ההוא קרא דר' אלעזר בן ערך משום דבההוא קרא מפרש ממש ידים משא"כ בקרא דוהתקדשתם דלא (מתשעי) [משתעי] קרא בידים. ומיהו אע"ג דמדרבנן נינהו מברכין עליהן ככל מצות דרבנן כגון מקרא מגלה והדלקת נר חנוכה ומצות עירוב. ואע"ג דאמרינן אשר קדשנו במצותיו וצונו, הא (ד)אמרינן פרק במה מדליקין (כ"ג א') דמצינן למימר הכי, והיכן צונו מלא תסור וכו' א"נ משאל אביך ויגדך. ומברכין עליהן על נטילת ידים ולא ליטול את הידים. ואע"ג דאכל מצוה שעל כרחו יש לו לעשותה ואי אפשר לעשותה ע"י אחרים צריך לברך בלמ"ד ולא בעל, שאני הכא שצריך לברך אחר נטילה, שלפעמים שידיו פסולות אפילו לברכה, וכיון שלאחר עשיית המצוה הוא מברך עליה צריך לברך בעל כדמוכח בפ"ק דפסחים (ז' ב'). ואע"ג דאיכא ידים שצריכות נטילה לפת ואינן פסולות לברכה, כידים של הסח הדעת, שהרי לא הצריכו נטילה לברכת אשר גאלנו והצריכו נטילה לברכת הלחם כדאיתא בפרק ע"פ (קט"ו ב'), והיינו טעמא דהסח הדעת פוסל את הידים לפת ואינו פוסל לברכה, אפילו הכי כיון דאיכא (יש) ברכה שהיא אחר נטילה כגון ידים של בית הכסא וכיוצא בהן ובההיא צריך לברך בעל תקנו בכל נטילות מטבע אחד שלא יהו להן שני מטבעות. וכעין שאמרו בטבילה דאע"ג דבכלהו טבילות בעו לברוכי מקמי טבילה שהרי כל הטמאין כולן מותרין לברך, כיון דאיכא טבילת גר דאכתי גברא לא חזי וצריך לברך אחר טבילה וכמו שכתוב בהלכות הריא"ף ז"ל בפ"ק דפסחים, תקינו מטבע אחד לכל הטבילות בעל ולא בלמ"ד, ודכותה נטילת ידים.
